מאור אחי היקר!
אני לא מסוגלת לכתוב עליך בלשון עבר... המילים לא יוצאות לי מהפה...
העט לא כותב את המילים...
אחי הקטן והאהוב, שאף פעם לא ידע לסרב, כל דבר שביקשתי ישר הצעת את עצמך... אף פעם לא אמרת "לא יכול" או "עסוק",
תמיד עזרת לי ברגעים הכי קשים...
היית לי אח, אחות, חבר וחברה... היום אני מרגישה בדידות עצומה, לבד בעולם...
אתה תמיד תהיה מאור, אחי הקטן והיקר...
אנחנו בצער קשה מאוד, אין לנו יום ואין שעה בלי לחשוב עליך... כל דבר מזכיר לי אותך אח יקר וקטן... אתה חסר לנו כל כך...
כל פעם שאני מגיעה לבית של ההורים, נשמתי נעתקת... הבית בלעדיך ריק ומשעמם...
כל שבת כשעוגת הגבינה יוצאת מהמקפיא, אני ואימא לא מפסיקות לבכות... ואז מגיע אבא מבית הכנסת וזה לא נגמר.
אני בתקווה מאור שאתה מסתכל ורואה הכול מלמעלה, אתה יודע כמה התייסרנו בלי אורלי אז אתה מבין מה זה לחיות ככה שנית,
עם כאב כפול...
התקווה היחידה שלי היא שעד סוף השנה אתה חוזר אלינו הביתה. זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך לחיות.
מאורי!
אתה יודע ששי-לי עלתה לכיתה א', והיא כל יום שואלת מתי תראה אותה הולכת לבית הספר עם ילקוט?
מאור, אני אסיים בדמעות ותקווה שניפגש בקרוב בבית של ההורים, ונחזור להיות שמחים ומאושרים איתך ועם אורלי...
אוהבת אותך לעד!
לימור, אחותך.