מאיר, חבר טוב ושכן קרוב!
אנו כאן כולנו ניצבים המומים, דואבים וכואבים עקב פטירתך בדמי ימיך. איננו מעכלים, איננו מבינים ומסרבים להאמין כי בור קברך הפתוח הוא מציאות אכזרית. אני כחבר ושכן קרוב שלך, הייתי עד יומיומי לתהליך בו היית שרוי בעיצומו, תהליך פרישתך המוקדמת לגמלאות ממשטרת ישראל.
ספרת את הימים, תכננת תוכניות, ביטלת תוכניות ותכננת מחדש. חשבת ואמרת כי הנה סוף סוף, כדרכם של פורשים, עתותיך בידיך ותקדיש גם מעט זמן לעצמך. חיכית ליום שאחרי הפרישה וחייכת לעצמך בסיפוק.
לווינו אותך לאורך כל מסלול הייסורים הקשים אותם עברת. החל מהכאבים שהלכו וגברו עם הימים, הבדיקות השונות שעשית, המחשבה והביטחון שכל זה אינו אלא כאבי גב שגרתייים. אלא, שבתוך זמן קצר התברר הגרוע מכל. התברר מהותה וטיבה הנורא והאיום של מחלתך. לא אתה ולא אנחנו לא יכולנו להאמין ולהודות במציאות.
תוך זמן קצר ביותר, חודשיים בסך הכל, נגמר הכל. הלכת ואינך עוד.
אבל תמיד היית ותמיד תישאר אתנו. שנים רבות היית חלק מאתנו באופן יומיומי. היית חבר ושכן קרוב, שהוא יותר מאח רחוק. כל בוקר ראינו אותך הולך לאיטך למלאכת יומך בבסיס חימוש בית-דגן, וכל ערב ראינו אותך חוזר לאיטך הביתה.
הכל עשית לאט, ברוגע, בשלווה ועד הסוף. כך בעבודה ולאחריה ותעיד על כל ללא מילים - הגינה. גינת ביתך הייתה השתקפות שלך עצמך - מסודרת, מטופלת, מטופחת, מושקעת בתשומת לב ואהבה.
התרגלנו לשקט ולרוגע שלך. התרגלנו לשיקול הדעת, לפרופורציות הנכונות שנתת לעניינים שונים. פרופורציה שאנשים בדרך כלל מגיעים אליה רק לאחר חוויה קשה של דברים גדולים באמת. המסר שלך היה: הדברים החשובים באמת - בסדר. כל השאר - לא לקחת ללב.
והנה עכשיו, אנו עומדים בפתח קברך הרענן. בלי הסבר ובלי הגיון.
אתם, הרעיה ורדה, האימא גוטה והילדים ישי ולילך, ליבנו אתכם באבלכם הכבד. אנו אתכם באסון הקשה שפקד אתכם כרעם ביום בהיר. אנו נמשיך להיות חבריכם ושכניכם הקרובים, כאז כן עתה. נחמתנו לכם היא הנחמה שתנוחמו מן השמיים.
ואתה מאיר חברנו ושכננו, תמיד תישאר עמנו בלבנו. תמיד נזכור את התקופה מרובת השנים שהיינו יחד. תמיד נזכור אותך כמו שהיית.
תהי מנוחתך עדן ונשמתך צרורה בצרור החיים.
עו"ד ניסים מעוז, חבר ושכן.