אורן, כמו שודאי שמעתם מרבים אחרים היה נער צנוע ומתוק מאוד. מהזווית האישית שלי כמחנכת שלו אני יכולה לתאר מספר דברים עיקריים.
הרבה פעמים לקראת שיחות הורים, מורים היו כותבים על אורן שהוא נוטה לפטפט ומבקשים שיפחית בכך כשאורן היה בא עם טובה לשיחת ההורים ואני הייתי קוראת להם את המשובים טובה הייתה צוחקת ואומרת שהיא שמחה שזה מה שאומרים, העיקר שאורן ידבר, יאמר משהו. ובאמת היה באורן כנראה בשנות התיכון משהו מניצן שהלך ונפתח, עם השנים הוא פרח ושגשג התחבר עם חברים שלא למדו אתו קודם והפך לדמות מאוד משמעותית בכתה.
גם הפטפוטים שדובר בהם, לא היה בהם משהו חצוף, מתריס, אלא פשוט מסוג ההתנהגויות של מישהו שגילה משהו חדש והוא חייב להספיק ממנו הרבה.
מעבר לזה היה באורן שקט פנימי, יציבות ויכולת מיוחדת להיות אמיתי ונאמן לעצמו גם במצבים שלא תמיד היו נוחים. שני אירועים זכורים לי בהקשר הזה: במהלך השנים שחינכתי את הכתה, יצאתי לחופשת לידה. למעשה יצאתי מוקדם מהמתוכנן כי הייתי צריכה לשכב לפני הלידה. ערב שישי אחד פתאום דפיקה בדלת וחבורה קטנה של תלמידים שלי ואורן ביניהם נכנסו עם זר פרחים, באו לראות מה שלומי. זה היה נורא מרגש, אני הייתי נבוכה מעט מההפתעה, אבל זה כל כך ביטא את הישירות שלהם, את האהבה ההדדית שהייתה ביננו ואת היכולת שלהם להכיר תודה.
אירוע אחר, משמעותי מאוד מבחינתי היה כאשר חזרתי לכתה לאחר מספר חודשים משהו באווירה הכיתתית היה לא נוח, לא נעים,לא זורם וכל הניסיונות שלי להבין מה קורה לא הצליחו. לבסוף ביקשתי לשוחח עם כמה תלמידים, וביניהם אורן, ידעתי שאני יכולה לסמוך על היושר הפנימי שלו ועל כנותו שיאמר לי מה השתבש מה לא בסדר, וגם יכולתי לסמוך על כוחו בתוך הקבוצה להירתם ביחד אתי להעביר את האווירה ואת הדינמיקה בתוך הכתה לפסים יותר חיוביים. ובאמת זה עבד כך. אורן, בצורה ישירה אבל עדינה אמר לי בדיוק מה הוא חושב ומצד שני הוא היה עבורי כוח חיובי מאוד חשוב בתוך הכתה.