טר"ש יהודה אוחיון ז"ל

זכרון ילדות
אחי הכור יהודה נהרג במלחמה. הייתי כמעט בן 6 כאשר יהודה נהרג במלחמת ההתשה בתעלת סואץ.

יהודה הקדים את גיוסו לצה"ל. רצה לתרום, אהב לעזור. פגזים שירו המצרים, נפלו במוצב בו שירת. יהודה, חייל מזה כ- 6 חודשים, רץ לעזור לחייל שרק הגיע למוצב לתפוס מחסה, יהודה לא הספיק לתפוס מחסה בעצמו, רסיסי הפגזים השיגו אותו, יהודה נהרג, בן 18 היה כאשר נהרג.
אין לי הרבה זכרונות ילדות מחיינו המשותפים והקצרים מאוד. פסיפס של תמונות, אירועים משפחתיים, מחייך, צוחק, מנסה לחנך, ללמד. ייתכן שבגלל גילי הצעיר אולי הזכרונות הודחקו, שמורים במעמקי הלב. כן הלב, לא המוח.
היום בו הגיעה הבשורה המרה הינו אחד הזכרונות הבהירים מילדותי.

מצטערים להודיע - יום שבת 1.5.1970. יבנה, שיכון רכבת, רחוב האורן כיום. שבת שגרתית, אחר הצהריים, כמו כל שבת, אמא ואבא הולכים לביתם של דוד יצחק ודודה יה-יה. מרחק של כחמישים מטר. שם מתגוררים גם סבא וסבתא. לשם מגיעים כמידי שבת גם כל הדודים והדודות. אנחנו הילדים, בני הדודים, משחקים בחוץ. באותה שבת, שיחקנו בשדה הסביונים הרחב שמאחורי ביתנו.

אנחנו שומעים רעשים בוקעים מתוך הבית. מה הרעש הזה בבית אני תוהה. הרי כולם צריכים להיות אצל סבא וסבתא, תה, פיצוחים, כמו כל שבת. מה קורה אצל דודה עיז'ו שואלים מי מהילדים ומתקרבים לחזית הבית. בבית יש המולה לא שגרתית, קולות בכי עולים מתוך הבית, אמא בוכה, כולם בוכים. מה קרה כולנו שאלנו בחרדה. השאלה נשארה מרחפת באויר, אין מענה. יהודה נהרג אומר מישהו, ודוחק בנו להישאר מחוץ לבית. יהודה נהרג? אני כמעט בן 6 ויודע שיהודה בצבא. אבל נהרג? מת? לא מבין. הרי עוד לא הספקנו להכיר, לדעת האחד את השני. אני מנסה להיכנס פנימה, לתוך הבית, אבל עוצרים אותי. אל תכנס אומר קול מוכר, אין לך מה לעשות בפנים לוחש קול אחר. אני לא ממש שומע ונכנס פנימה. בפנים המולה וצפיפות, אמא בוכה, כולם בוכים. מישהו אוחז בי ומוציא אותי החוצה, אין לך מה לעשות פה.

יום ראשון, קומנדקר צבאי ועליו מונח ארון קבורה עטוף בדגל המדינה, מגיע בנסיעת הלוויה איטית לבית.

מצידי הארון יושבים חיילים, ארבעה מכל צד כמדומני, ונשקיהם בידיהם. מסע ההלוויה עומד להתחיל. אוטובוס צפוף באנשים ממתין גם הוא, מנועו רועש. אני עומד בצד, צופה במתרחש כמי שכפאו שד, אני כבר יודע שאני לא משתתף בהלוויה. אתה קטן אומרים לי, לא כדאי שתלך לבית הקברות. למי ממתינים? אמא בוכה, ללא אבא היא לא רוצה לעלות לרכב שממתין. היכן אבא? מישהו, דוד יצחק כמדומני, אומר שהלך לארגן סידורי קבורה. רישיון קבורה, תעודת פטירה, מילים שמגיעות לאוזניי. הנה אבא מגיע, והולך לכיוונה של אמא, שניהם עולים לרכב. מישהו מבקש מאיתנו ,הילדים, ללכת אצל דודה יה-יה, אנחנו הולכים. אני נעמד ליד שער הבית ומשם משקיף על המתרחש. האוטובוס והקומנדקר פותחים בנסיעה איטית, זוחלים לאיטם, מסע ההלוויה יוצא לדרך. מלווים את יהודה בדרכו האחרונה. אחי הצעיר יהודה נהרג במלחמה. נפרדים ממנו לעד.


פיני