למדנו יחד בבית הספר היסודי "רבן גמליאל", בן דוד וחבר
אך לכתוב זכרונות לאחר שלושים וחמש שנים קשה מאוד להיזכר
הזכרון האחרון הוא דווקא מיום ההודעה על האסון
שיחקתי כדורגל בשכונה עם חברים
כשלפתע הופיעו מבקרים עם מדים2
הם חיפשו את משפחת אוחיון, את ההורים
וכיוון ששבת היה היום הפנתי אותם לבית הדודים
אביך דוד שהיה "מצחיקן" ידוע
לקראת המבקרים לא היה מוכן לנוע
היה בטוח כי עליו "עובדים" ואמר כי לא אותו מחפשים
אך לאחר שהביאו הביתה את ההורים
הבינו כי קרה אסון
ובאחד ממוצבי התעלה נהרב החייל יהודה אוחיון
פעם אמרו כי גברים אינם בוכים
וגם אם הם בים העצב שוחים, הם לעולם אינם בוכים
ואני את אביך דוד מכיר ועוד איך
מיום זה ואילך לא ראיתיו אפילו מחייך
היות ויותר משתי העיניים
דמעות הלב צורבות שבעתיים
כי דמעות העין החוצה נשפכות
ואילו של הלב - כמו אש מבפנים לוחכות
שלושים וחמש שנה
ולא צריך לדבר רק להביט בתמונה
רק הזמן חושב את הפצעים
אלה שבחוץ ואת ההם שלא רואים
יש צרור שירים הנעול בארון
הנשלף בטקסים ובימי זכרון
יש שירים על הורים שחרב עולמם
על שכול וכאב שלא יתואר במילים
אך אין שיר לבני דודים וחברים.
ולכן לך אני כותב שיר מיוחד, מעומק הלב
שבתוך סיפורי גבורה לא משתלב
שיר קטן משלי
לך יהודה אוחיון, חבר שלי
שחזרת הביתה צעיר כל-כך עם מדים
וכולם, החברים והקרובים מקנאים
עליך שפתאום גדלת והיית בשבילנו אוצר חתום
ולפתע איננו וכאילו כלום
ואני יודע שאינך מהלך עוד על פני האדמה
אך אתה חי ונושם בתוך הנשמה
קרוב ועמוק - כן עמוק שם בפנים
יותר מאיתנו קרוב לאלוהים
יהי זכרך ברוך
מאיר אטיאס