היינו כמו אחים יהודה ואני, אפילו יותר מזה.
משפחת אוחיון גרה בקרית שמונה, לאחר מכן עברה לחיפה, ולבסוף השתקעה ביבנה. מאז היינו יהודה ואני תמיד ביחד.
יהודה היה קטן ממני בשנה, תמיד בילינו יחד, הלכנו יחד לבית הכנסת, חיינו "ונשמנו" יחד. יהודה היה אדם מקסים שבא ממשפחה טובה. ילד חזק בעל כוח ועוצמה שקשה לתאר. היה ביננו קשר פיזי חזק, קשר דם כאילו יצאנו מאותו רחם.
היינו משחקים בכדור, מחניים וכולם היו באים אלינו להודיע על משחקים בשבת. כשיהודה התגייס הוא היה מגיע למקום עבודתי במפעל בסופי שבוע. היה מחכה עד שאסיים לעבוד, והיינו חוזרים ביחד הביתה.
הייתי אמור להתגייס ב- 12.5 אך יום הגיוס הוקדם ל- 4.5.
יהודה נהרג ב- 1.5 ומאותו הרגע שנאתי את הצבא. לא רציתי להתגייס כי נחרדתי מההודעה על יהודה.
רציתי לדחות את הגיוס אך בני הדודים לקחו אותי ללשכה בכוח. ליהודה היתה חברה בשם סימי פרץ. עם הידיעה הקשה התחברנו והפכנו לחברים. כשהוקל לסימי והיא השלימה עם המציאות נפרדנו. אמא של יהודה שהיתה בהריון לא מסוגלת לקרוא לי עד היום בשמי והיא קוראת לי במרוקאית בן אחי.
כשאבא של יהודה אחז בכתפי, הפכתי לאח הגדול במשפחה ואביו הפך לאבא השני שלי. כשהאבא נפטר הוא לא הסכים לעצום את עיניו עד שראה אותי. חצי שעה לאחר מכן הלך לעולמו.
מהיום שיהודה נולד וגם אחרי שנהרג אני תמיד ישן איתו וקם איתו. הכאב לא נעלם ולא ייגמר. בכל פעם שאני נמצא בבית העלמין אני הולך לבקר את הקבר שלו. אני חושב עליו הרבה ולעיתים גם חולם עליו.
אם אני לא נמצא עם יהודה במציאות לפחות אני נמצא איתו בחלומות.