טר"ש יהודה אוחיון ז"ל

פלורה, אחותו הקטנה של יהודה, היתה בת 14 כאשר אחיה נהרג.
יהודה היה גדול ממנה בארבע שנים, והם נהגו לצאת יחדיו לטיולים ולשחק, יחד עם חבריהם לשכונה, כדורגל, מחניים ושבע אבנים.
פלורה מספרת כי את השבתות והחגים ערכו אצל סבא וסבתא ואת החופשים בילו אצל "ההורים השניים" שגרים בחיפה.
יהודה אהב מאוד לצלם וקיבל מצלמה עם גיוסו לצבא. גם לנגן בגיטרה אהב, אך לא הספיק לרכוש כזו. ליהודה היה גם אוסף בולים גדול שהוצא מהבית לאחר מותו עקב הצער הגדול שחוותה אימו.
יהודה היה אח נפלא שדאג להוריו. הוא אהב את תפקידו הצבאי, אך לא סיפר עליו לבני המשפחה כדי לא להדאיגם.
כאשר היה יהודה מגיע מהצבא, חשוב היה לו לשמור על הופעה חיצונית נקייה, מסודרת ומצוחצחת ועל כן הקפיד לגהץ את מדיו בקפידה.
באותה שבת איומה, שיחקו בני המשפחה בחוץ, האנשים באו להודיע על גורלו המר של יהודה. פלורה זוכרת את זעקות השבר של המבוגרים, אך האמת המרה סיפרו להם רק עם צאת השבת. רק לאחר שנהרג נודע למשפחה על שירותו בתעלה.
אנחנו הילדים לא נלקחנו להלוויתו של יהודה ואימנו שהייתה אז בהיריון, קיבלה באופן קשה במיוחד את הבשורה האיומה והסתגרה בבית למשך כ- 5 שנים. גם אבא, שלא ביטא את כאבו, הושפע מאוד מהטרגדיה ונפטר מהתקף לב בזמן העבודה, מרוב צער.
אנחנו, האחים, נאלצנו לדאוג לבית ואחד לשני. בני המשפחה האחרים והרבנים תמכו וסייעו. בשנים האחרונות החלה אמא להיפתח מעט והתחלנו לדבר במשפחה על יהודה, ובטקס יום הזכרון לחללי צה"ל כבר החלו להזכיר את שמו.