יהודה היה בן בכור לדודתי (אחות של אבי) נער יפה, רגשן, חרוץ, מתחשב, אחראי וביישן.
מאחר והיה הבן הגדול בבית, דאג להוריו, אהב לעזור לאביו ואמו בכל עבודות הבית, הוא דרש מאחיותיו לנקות ולסדר את הבית ולעשות את כל אשר מוטל עליהן. כאשר לא השלימו את מלאכתן, היה בעצמו משלים את כל העבודות במסירות ובאהבה.
את רוב זמנו בילה בבית הוריו, שבו גרו גם הסבא והסבתא המשותפים שלנו, המרחק היה מטרים ספורים בלבד. כל דבר אשר היה מתכנן או עושה, עשה ביחד עם יהודה אחי שיבל"א, שהיה גם חבר קרוב מאודשלו, היה שותף בכל מעשיו וחוויותיו. תמיד שיחקו ביחד, הכינו שיעורים, הלכו יחד לבית הספר, וגם ישנו יחד. כאשר רצינו להשתתף איתם במשחקים בבית או בשכונה, בני דודים וחברים ואחד מאיתנו לא הכין את שיעורי הבית, היה מציע בנדיבותו הרבה לשבת ולעזור בהכנת השיעורים כדי שכולנו נוכל להשתתף במשחק.
את החגים והמסיבות המשפחתיות, חגגנו בבית הוריי וכאדר ההורים היו הולכים לאירוע משפחתי, הילדים היו נשארים בבית עם סבא וסבתא.
לצבא יהודה התגייס כמתנדב, טרם מלאו לו 18 שנים. עבורי הוא היה האח השלישי שהתגייס אחרי שני אחיי הגדולים.
הפרידה והגעגועים אליו היו מאוד קשים, תקופה קצרה לאחר גיוסו הגיע חג הפסח בשנת 1970, ציפינו בכיליון עיניים לראותו ולאכזבתנו הוא לא הגיע. הוריו ובני משפחתו היו מסובים לשולחן בבית הוריי וכששאלנו את הדודה לשלומו היא מיד פרצה בבכי.
שבת ראשונה לאחר החג, הוא שוב לא הגיע. הוריו ודודים נוספים ישבו בבית הוריי ובאותה העת שיחקנו מחניים בשכונה עם קרובים וחברים נוספים. כאשר שיחקנו ראינו שמתקרבים לבית הוריו ראש המועצה דאז אפרים לוי, קצין העיר והמפקד שלו. משלא מצאו אף אחד בבית, הראינו להם את בית הסבא והסבתא (משפחת שטרית) ומשהו ניבא לנו רעות, הפסקנו את המשחק ורצנו בעקבותיהם, כשהגיעו לבית שאלו מי ההורים של יהודה אוחיון וכולם שאלו בבהלה, מה קרה? והם הודיעו שהוא נפצע קשה בפעילות צבאית בתעלת סואץ. התחלנו לאתר את קרובי המשפחה, כאשר עשינו את דרכנו לבית קרוב משפחה ששם שהתה דודתנו להודיע לה על התקרית, חזרנו ובדרך בא לקראתנו בעלה של הדודה וצעק "יהודה נהרג".
לא ידענו את נפשנו מרוב צער, מותו היה קשה ופתאומי והכל נקטע באמצע החיים. בלבנו תמיד ישאר צעיר לנצח.
יהי זכרו ברוך
בת הדוד,
ברוריה (שטרית) אוחיון