טוראי חיים (חויטה) מזוז ז"ל

טבילת אש ראשונה
משה בוכריז הוא צעיר עירני ופעיל. נוהג במכוניתו כשהוא חובש כיפתו הסרוגה. הוא עם אמו, קרובי המשפחה לבית מזוז, היה לאשה-לאלמנה לפה. האלמנה לא פצתה פיה. קהו חושיה בימים האחרונים. משה בוכריז הוא נכדו של רבי יוסף בוכריז, ששימש רב ראשי בעיר זרזיז שבתוניס והיה המומחה בתוניס בדיני אישות היודע בטיב גטין.

סיפר לנו משה בוכריז:

היו אלה הימים שלאחר יום העצמאות. ימי מתיחות. בערבים היינו יושבים בבית הכנסת על שם סבי, רבה של זרזיז, או בבית הפועל המזרחי, או בפתח ביתו של חיים-חויטה מזוז, מקשיבים לחדשות המשודרות ברדיו, מתווכחים ומשוחחים. רבים מצעירי השכנים, אף הם רובים יוצאי תוניס ועריה, כבר נקראו ליחידותיהם. כאשר היה מישהו שואל את חויטה אם קיבל צו גיוס - היה תולה בשואל עינים תמהות, שאיש לא ידע פשר הבעתן. היו שסברו, כי חויטה לא יגוייס: אמנם אך כבן שלושים הוא, אך בכל זאת תלויים בו אשה וחמשה ילדים רכים, ואשתו בהריון, עומדת ללדת ילדם הששי. ואם יגויס - יהא זה שרות עזר, בתחומי העיר, הג"א, מד"א. ואז הגיע צו הגיוס, היה זה כשבועיים קודם המלחמה. באותם בגדים שנהג חויטה לילך לעבודתו בבית החרושת, בהם אף הלך למקום ריכוז יחידתו. חמישה ימים היה שם. ביום הששי בשבוע, כשעה לפני כניסת השבת, הופיע חויטה בביתו. לבוש היה בגדי קרב מנומרים, כובע רחב שוליים לראשו. בעת קבלת שבת פגשתי בו בבית הכנסת, ולאחר התפילה סיפר הוא לי וליתר קרוביו את אשר עבר עליו: לימדוהו דרכי שימוש בכלי נשק, רובה, עוזי. אך הוא תם וישר היה ומלא פחד, ולא חש להביע פחדו.

אנו לא ידענו מה בדיוק קרה לחויטה, ואיך נפל. באורח רשמי רק קראנו את שכתב שר הבטחון אל האלמנה: "גברת עתוקה מזוז היקרה, הרשי נא לי להשתתף בכל לב באבלך, שלך ושל דינה, אריה, אסתר, משה ומרגלית בהלקח מכם חויטה ז"ל. חויטה מזוז ז"ל נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל בקרב שנערך בעזה ביום החמישי כ"ט באייר תשכ"ז (8.6.67). חויטה ז"ל היה נאמן לתפקידו ולחבריו..."
פרטים נוספים שמענו מפי חבר שהיה עמו באותן שעות אחרונות, ומפי מפקדו שביקר בבית. הם סיפרו: היה זה לאחר קרבות מרים שנערכו בעזה. העיר נכבשה, הצבא הכובש המשיך בדרכו, ושוב התקוממו התושבים והחיילים המצרים שישבו בה. שוב נערך קרב עקוב מדם, והעיר עזה חזרה ונכבשה. עתה השאירו בעיר חיל מצב, לשמירה, גם חויטה ישב עם חבר באחת העמדות, מפקדו עבר בין העמדות ופקח על המצב. הוא מצא את חויטה רועד: זו טבילת אש ראשונה שלו. רק הוא וחברו בעמדה, ומסביב אש וכדורים וצליפות ופגזים, מסביב רק מות. חויטה ראה כמה מחיילי יחידתו נפצעים, נהרגים, והוא חשש לחייו: מה יהיה על ילדיו דינה, אריה, אסתר, משה, מרגלית? ומה יהיה על אשתו היושבת בבית והיא בחודש האחרון להריונה? המפקד שמע להלמות לבבו. העבירו לע מדה שקטה יותר. כאן נשמעו קולות צליפה בודדים. ואז לפתע בא כדורו של צלף ערבי. הכדור פגע ביד חברו שעמד לידו, עברו ופגע בלבבו של חויטה. הוא הספיק לגנוח גניחה קלה. נפל. מת
למחרת הובא חיים-חויטה מזוז למנוחתו בבית הקברות הצבאי בדרום הארץ.