סמ"ר מאור חיים בן שמעון ז"ל

סיפורים של אמא
ב״ה

בכל יום אני חושבת על מאור ונזכרת,

בכל יום חמישי שמאור עלה על האוטובוס בדרכו הביתה מהבסיס, היה מרים טלפון ושואל: "אימא נכון התחלת להכין את השקשוקה? כי הריח כבר מגיע עד כאן".

ביום התאונה ערב יום שני של פסח, הכנתי את ארוחת החג רציתי מאד שתטעם ממאכלי החג אבל מאור התעקש ובחר לאכול את השקשוקה מאתמול.

בבוקר של אותו יום מאור לקח אותי לקניות עם אחותו לימור שי לי אחייניתו, עד הרגע האחרון הוא דאג לכל צרכי החג, רגע לפני הנסיעה עלה שוב הביתה והביא לי שישיית מים מינרלים ואמר "אימא רק את זה תשתי, זה יספיק לחג אני אביא עוד אח"כ״.

מאז מאור יקר שלי לא הכנתי שקשוקה עד היום, 5 שנים!
אני מבטיחה בפעם הראשונה שאעשה שקשוקה אכתוב באתר הזיכרון, בלי נדר.



תקופה ארוכה לאחר האסון נמנעתי מללכת לרופאת המשפחה. אתה יודע כמה קשה לי ללכת בלעדיך.

אתה דאגת לקבוע לי תור לטיפולים רפואיים, שחררת אותי מלטפל בדברים שהיו קשים לי לביצוע, ידעת שלא אעשה זאת לבד. מהבסיס היית מתקשר ומודיע "אמא קבעתי לך תור״ כשהגעתי בפעם הראשונה לאחר לכתך לרופאה היא הסתכלה עלי ושאלה "מה יש לך דינה?״, ספרתי לה על האסון שפקד אותנו ואמרתי לה שנהרגת. היא מיד אמרה: "מי נהרג? זה שמלווה אותך, הבחור גבוה עם המדים?״ היא שיבחה אותך והחמיאה לך. נגע לי ללב מאד שהיא זכרה אותך ככה והבינה את הכאב שלי.

בכל יום שני ידעת שאני הולכת לבקר את סבא וסבתא בגן יבנה והיית מתקשר ושואל :״אימא סליחה הערתי אותך, רק רציתי לדעת אם נסעת היום לסבא וסבתא כדי שאבוא לאסוף אותך״.

אתה לא יודע כמה בטחון זה הכניס בי היית לי משענת, ידעתי שלא משנה מה יהיה תמיד יהיה לי אותך שתפתור לי את הבעיות ותעזור לי.

לפני חודש שי לקח אותי לבדיקה בבני ברק. אתה יודע איך אני עם שי, אני חופשיה איתו כמו שהייתי חופשיה אתך, טוב לנו לדבר ביחד. כל הדרך הלוך דיברנו על סבתא ז"ל. נזכרנו כמה סבתא ליכדה את המשפחה, אתם הנכדים אהבתם אותה מאד והיא הרעיפה אהבה על כולם. תמיד חשבה עליכם וברכה אתכם.

כל הדרך חזור דיברנו עליך, על הבילויים המשותפים שלכם על הנסיעה לאילת.

הקשר ביניכם היה חזק יותר מאחחים. הכול עשיתם ביחד. באירועים משפחתיים רקדתם יחד מאז שהייתם ילדים ועד בגרותכם. כל בילוי וטיול יצאתם יחד. כשחזרתי הביתה הרגשתי טוב, כל מפגש עם שי ובילוי זמן משתף אתו מרגיע אותי.

ככה אני מרגישה גם עם כל האחיינים והאחייניות, המפגשים איתם הזיכרונות הבכי והצחוק עושים לי טוב, אני משתחררת כשאני אתם.


בנסיעה לבני ברק שי ואני נזכרנו בנסיעה שלכם לאילת.
שי סיפר שחגגתם יומולדת 22 או 23 לשי במסעדה. שניכם הייתם אמורים לנסוע לדודה שרה ההורים של שי באופקים לשבת.

ברגע של נחת אמר שי "איזה כיף היה עכשיו לרדת את הסופ"ש לאילת״.

יצאת מהמסעדה נעלמת וכעבור דקות ארוכות חזרת למסעדה, וכשנסעתם לאופקים שי ראה שאתה נוסע בכביש לא נכון ושאל שוב ושוב לאן אתה נוסע, אתה טועה בכביש ואז אמרת "בא לך אילת ואני לא אקח אותך". "אבל אימא שלי מחכה" אמר שי, אתה ענית, ״הכול מסודר, אימא שלך יודעת יש לך בגד ים בתיק והחברים שלך באילת מחכים לנו״.

שי סיפר שזה היה סוף שבוע בלתי נשכח.

כזה היה הקשר בניכם, בכלל כל מי שהכיר אותך אהב אותך ובעיקר אתה היית עם לב גדול ואכפתי כלפי כל מי שיכולת לעזור לו.

האהבה של החברים שלך אליך הביאה אותם אלינו לשיעור, בכל יום רביעי במשך 4 שנים, הדודים שלך, בני הדודים והחברים, הקפידו לא להשאיר אותנו לבד, אביחי נתן שיעורים מלכדים וחכמים. הכאב היה גדול אבל הייתה נחמה במפגשים האלה.

אני מברכת אותם ומעריכה מאוד את מה שהם עשו למעננו.