סגן אורן זיו ז"ל

דברים לזכרו / שירה
לפני ארבעה חודשים הודיעו שמגיע לנו שליש חדש.

היה ברור לכל מחלקת השלישות שלא הולכים להיות לו חיים קלים. השליש הקודם התייאש מאיתנו סופית וידענו שגם הוא ירים ידיים באיזשהו שלב, שלא יהיה לו כוח לשטויות שנרעיף עליו.

אבל פתאום נתקלנו במשהו אחר, שלא הכרנו עד אז. אורן התמודד. הוא עמד מולנו ולא פחד לפתוח את הפה, להגיד לנו מה שהוא חושב, וכן, לתת פקודות - הוא הרי היה המפקד שלנו...

בהתחלה נרתענו ולא כל כך הסתדרנו עם העניין שפתאום יש מישהו שנותן לנו פקודות. רק אחר כך הבנו שזה מתוך איכפתיות, כשהכרנו את אורן האמיתי:

אורן ה"קצין הרציני" - שנקרע מצחוק מהבדיחות (המפגרות) של ברוך ולא הצליח להתאפק, רגע לפני מסדר מג"ד...

אורן ה"רגוע" - (שניסה להסתתר מאחורי המשקפיים) - אבל היה כ"כ כ"כ לחוץ לפני הביקורת מג"ד בשלישות...

אורן ה"קשוח" - שלא יכל להגיד לא וכשסירב לתת לארי לצאת אחרי שלא ראה את אחותו 17 שנה (?) לא הבנו איך זה.

אורן ה"אחראי" - שהעדיף לחתוך הביתה כל פעם שרק יכל.

הגרשיים לא באות להטיל ספק. הוא אכן היה כל התארים האלה - רציני, בוגר, רגוע, קשוח ואחראי, אך יחד עם זאת היה עדיין ילד. ילד שרוצה לחזור לאמא ואבא, לעופר ולשירה.

אתמול בסביבות 4:30 לפנת בוקר החלטתי לקרוא לילד שלי, לכשיהיה - זיו. פתאום חשבתי על הילדים שלא יהיו לו, על החלומות שלו, שלא יתגשמו. על העכבר (במחשב) שתמיד הייתי צריכה להחזיר לצד ימין... על ה-LM לייט הארוכות שתמיד צחקתי עליו שאלו סיגריות של גרושות, או לחילופין הנובלס...

הכרתי אותו בקושי ארבעה חודשים וקשה לי כ"כ שאני לא מפסיקה לבכות כבר שעות.

בגלל זה, אני חושבת, אין לי תנחומים. עוד לא נרגעתי בעצמי, אז בטח שאני לא יכולה להרגיע אתכם - המשפחה שלו. שהלכה איתו לאורך כל הדרך, דרך הצעד הראשון, השן הראשונה שנפלה, בית הספר, יום הגיוס, סיום קורס קצינים וכו' וכו'.

אין לי מילים לנחם,

רק תדעו שאני באמת שותפה באבלכם, במלוא מובן המילה.

כואב לי כל כך.

תהיו חזקים.

שירה, מ. חינוך 74