רב"ט חגי טרפוצ'ניק ז"ל

אלבום תמונות

חגי בני נולד ב-24.9.74 עם שחר, בבית חולים תל השומר, שם גם סיים את חייו. הדבר הראשון שעשה והדהים אותי והוא תינוק טרי בן פחות משנה - הוא שכב בעריסה בביה"ח ומאחוריו חלון והבוקר שהחל להפציע האיר את החלון. חגי נשא עיניו והפנה ראשו לכיוון האור.
זה היה הסימן הראשון למוחו המבריק וליכולתו של הילד.
כילד קטן בן שנתיים-שלוש הדהים את כל רואיו בהרכבת פזלים מורכבים כאשר לאחר שהשתעמם מהדרך הרגילה להרכבותם החל להוסיף וריאציות הרכבה משלו, כגון: הרכבת הפזל כאשר התמונה הפוכה.
בגיל שנתיים אובחן כלקוי שמיעה ובגיל ארבע עד שש למד דיבור ב"שמע".
במסגרת "שמע" נדהמו הבוחנים שבדקו את מנת המשכל שלו. הם אמרו שהוא פותר פתרונות של ילד בכיתה ד'-ה' גם את הדיבור רכש במהירות ומי שהכיר אותו לא שיער לעצמו שהילד בקושי שומע. גם דיבר כראוי וגם הבין את הנאמר מתוך אותה מהירות מחשבתית בה ניחן והספיק לו לשמוע חלק מהמשפט כדי להבין את כולו.
במהלך חייו בבית הספר היסודי, התיכון, הצטיין ביכולת הלמידה, בשקדנות והחריצות. לקח אחריות על עצמו ומילא משימותיו ללא כל דחיפה מצידנו.
במשך השנים עם רכישת המחשב ושכלולו הקים מערכת קשר שפעלה בינו לבין עשרות מנויים. כל מחובר לקשר שבא ליצור קשר אישי עם חגי פנים אל פנים נשאר לידו כחבר קרוב.
כי להכיר את חגי מקרוב זה לראות - לב פתוח, רחב, אוהב, נותן ומעל לכל צנוע. עם כל היכולת האישית הגבוהה מעל המקובל שהייתה לו, מעולם לא הרגיש שהוא נישא מעל האחרים. שווה בין שווים ותוך צניעות, אף פחות. מעולם חא חשב שמגיע לו דבר מה. ביקש. וכשקיבל הופתע ושמח כזוכה זכייה גדולה.
כל אשר ביקש נזקק לו, לא היו מעולם נדנודים מיותרים לרכישות מיותרות.
הלך בגדול וקיבל את מכונית הסיטרואן של אמו, מחשב P.C. 386/40 משוכלל, 2 טלפונים בחדרו, טלוויזיה, חדר חמ"ל. והוא יושב במרכז ידיו הזריזות נעות בזמן אחד על כל מערכות המקשים אם של המדפסת, אם של הטלפון או השלט. מהיר כברק.
שיחות הטלפון שניהל עם חבריו גם הן קצרות, תכליתיות, כאילו שהנערים האלה נמצאים בעיצומו של שדה קרב ואין זמן למילה מיותרת או לבזבוז זמן. והם באים עולים אליו לחדרו, עולים יורדים. אי אפשר לעקוב כל מי שנמצא סביבו נכנס לאותו חדר גבוה של עשייה מהירה, חדה ומדוייקת. ילד שידע לחיות ב-18 שנות חייו פי שלוש שנות חיים כי הרי אומרים שהזמן הוא יחסי ומהירות התגובה של חגי וכל אשר הספיק לעשות בתקופת חייו, אדם מן השורה היה עושה בהרבה הרבה יותר זמן. והכול בשקט כל התכונות הנפלאות האלה ליוו אותו והיוו את אישיותו והוא מצידו - שקט. לא מתרברב ולא מתנשא. פשוט שקט. בחיוכו הנפלא והחם. ומי שהיה בלוויה.
לוויה שלה זוכה בן מלך או אדם רם מעלה, הוא יבין. כי מולנו עמדה תפארתו של חגי. אותם המונים שבכה ליבם ובאו לכבדו, אותו ארגון מכובד שדאג לו הצבא, מטח הכבוד, קריאת ההספדים והכול בשקט מתוך כאב פנימי עמוק של הקרובים לילד כל הנוכחים, מי שראה כל זה הבין שהוא רואה לפניו את כל זכויותיו של הילד שבאו באותו יום להראות דרך הלוויה השקטה והמפוארת.
אדם שחי לצידו של חגי הרי לא יכול לקלוט ולהקיף את מלוא רוחב ליבו ואישיותו הנפלאה, אבל בראותו את המוני האדם בלויה הבין שהילד מלאך, צדיק שכן כבדו אותו.
בעלי מנסה לנחמני ואומר: "חדוה, קיבלנו מלאך. בא, נתן, חייך והלך. את חלקו פה סיים והוא ממשיך למקום בו יוכל לתת עוד ועוד מנתינתו הנפלאה. מראשו המבריק, מאישיותו הטובה".
וזו נחמתי היחידה. לדעת שזה לא סוף הדרך, שיש המשך. כי הדעת לא תסבול ולא תהיה מוכנה לקבל שנקטע ונגדם דבר כל כך נפלא ומיוחד.
חגי נשאר אתנו. הוא לא מסתלק.
נמשיך לדבר עליו בזמן הווה. חבריו ימשיכו להפעיל את המחשב וישמרו אתנו על קשר.
חברים נפלאים, שצר לי עליהם שכן היו צריכים לעבור חווית כאב ופרידה כה קשים והם כולם בשיא פריחתם ולמוות אין מקום ביניהם.
אזכיר את אסף רביבי שנלקח ממנו חבר שהיה אח וידיד נפש הקרבה ביניהם לא תתואר במילים. היתה זו אהבה ללא תנאי אותה קירבה מיוחדת שנרקמת בין שני גברים המשדרים באותו ראש ובאותו לב.
ומאחלת אני לכל בית ישראל - שלא נדע יותר צער ושכול.