בכל יום הזכרון מתנגן ברדיו או בטלויזיה השיר "אחי הצעיר יהודה". כל פעם שאני שומעת את השיר, מתעוררת בגופי תחושה של צמרמורת אשירה המלווה בכאב, כאב על דוד שהלך לעולמו אך אותו לעולם לא אשכח.
עברו 30 שנה מאז, יהודה, אך עדיין בכל פעם שמישהו מזכיר אותך או אפילו את המלחמה עצמה, אני מתחילה לבכות מבפנים. אני בוכה על כך שלא הכרנו, שלא יצא לנו מעולם להיפגש, או רק להתראות. כולם מתגעגעים אליך נורא! סבתא עוד בוכה על קברך בכל הזדמנות, אבל זו הדרך שלה להתמודד עם הכאב, כאב של אמא.
גם אמא ואחיך, גם הם עוד מברכים עליך, ביום הזכרון בבית העלמין. או... יהודה, למה אתה לא כאן?? למה הלכת? לא יכולת להישאר כאן, כולנו צריכים קצת עזרה, שתעזור לנו עם הכאב.
אני ושלומי תמיד מדברים עליך, שני דפים שמגוללים בקצרה את סיפור חייך, כל פעם מוצאים אותם כמה שיותר כדי שאולי, אם נוציא יותר דפים כך יגדל הסיכוי שתחזור, שתיהיה איתי לפחות פעם אחת רק כדי שאוכל לראות אותך, להבין, שאוכל להיווכח בעצמי איזה אדם אתה! אבל יהודה, כל מה ששמעתי עליך הם רק סיפורים, הלוואי, הלוואי שיכולת לחזור לחיים ולו לפעם אחת, רק כדי שאדע שהכל בסדר, כדי שתפסיק להיות בשבילי - "הדוד שלא הכרתי".
באהבה נצחית,
עדי